<h1>ספר התרומות שער י"ג חלק ד'</h1>
<h2>דף כא.</h2>
והיכא דטעין ואמר בודאי זהו חתימת ידי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה אלא כתבתי שמי בסוף מגלה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה הודאה זו. ובהא ודאי הכי מסתברא דאי אתי בספק על ההלואה וודאי על החתימה הוה ליה החתימה ודאי ואיני יודע אם לויתי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, אבל אם טוען בריא לי שלא לויתי אלא שחתמתי בסוף מגלה זו והנחתיה ביד בעל דיני והוא כתב מה שרצה עליה, או שטען שאמנה היה בינו לביני הודאה זו, בכל אלו וכיוצא בהן הואיל ולא עקר ולא כפר כתיבת ידו החתום כאן מיגו דיכיל למיטען פרעתי כי אמר הכי והכי הוה מעשה מפטר ובשבועת היסת. ויש חולקין ומביאין ראיה מההיא דכתובות [כ"א ע"א] דאמרינן התם ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא, דדילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילוה מאי דבעי וכו', דאלמא דאע"ג דטעין האי ואמר חתמתי בסוף מגלה זו ובא זה וכתב על חתימתי אינו נאמן בשבועתו, דאם כן דלא אמרינן שיחוש שלא יעשה כך אלא מפני שלא יביאנו איניש דלא מעלי לידי שבועה, אם כן מאי שנא בחתימות ידיה אפילו בלא חתימות ידיה יכול הוא להשביעו הסת כל עת שירצה, אם טוענו מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך, ואם כן מה עלינו בחתימת סוף המגלה אם לאו הרי הוא יכול להשביעו בכל עת כיון דאיתיה איניש דלא מעלי, אלא לאו שמע מינה דהאי מימרא לא נאמרה מפני חשש שבועה אלא מפני חשש תשלומין. זהו סברת החולקין וראיתם. ובעלי הסברא הראשונה משיבים שלא נאמרו דברי אביי שחשש לאיניש דלא מעלי אלא לחוש שלא יחתום שמו על סוף המגלה וכשיוציא אותו איניש דלא מעלי עלויה אולי ישכח הוא ענין חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם שכן הוא האמת, והחתימה אחר שלא באה על ההלואה הוה ליה מילי דכדי ולא דכירי ליה, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דאמי, אבל אם יזכור העיקר ויטעון ויאמר הכי והכי הוה מעשה, אין הכי נמי דמשתבע ומפטר, דאמרינן מיגו. וכסברא קמא מסתברא וכותה עבדינן.
